מאחורי המגדלים 
בונות המגדלים 
 
 משפחה חדשה    צילום: אלדד רפאלי    
מאחורי המגדלים |
 

רגע לפני שעולה סדרת הדרמה החדשה של ערוץ 10 "מגדלים באוויר" מביטות היוצרות ליום שבו הכל התחיל ומשתפות בתהליך היצירה – תהליך שיצר להן משפחה חדשה

 
 
 
 
 
 
 
 
 

זה היה ממש מזמן... היינו סטודנטיות בבית הספר לתסריטאות ובסדנת כתיבת סדרות נתבקשנו להעלות רעיונות לסדרה. נחום העלתה את הרעיון על שלוש בנות שחוזרות לבית ההורים והציעה לי לכתוב איתה. היא טוענת שהייתי צריכה כמה ימים "לחשוב על זה", אני ממש לא זוכרת... אבל בעיקר לשתינו היה רצון לעסוק בנשים בסביבות הגיל שלנו על כל בעיותיו. רק שנים מאוחר יותר הבנו שהעניין האמיתי הוא בעצם החזרה לבית ההורים ומורכבות היחסים בתוך המשפחה.

 

משפחת סובול

 

רצינו לכתוב משפחה מוצלחת, זוג הורים שנשואים באושר, שלוש בנות יפות ומצליחות בבית עם גינה וגג רעפים, משפחה שכולנו היינו רוצים להיות חלק ממנה או לפחות חברים שלה. כזו שכשמכירים אותה יותר מקרוב, מסתבר שכמו בכל משפחה (ואולי אפילו קצת יותר)  גם במשפחת סובול שום דבר לא פשוט, וכשכולם פתאום חוזרים לגור יחד בבית עם הרעפים, הוא כמעט מתמוטט עליהם.

 

עם החזרה הביתה שוב חוזרים לאותם תפקידים ישנים. אם נרצה בהם או לא, לכל אחד יש את התפקיד שלו בבית ואת האופן שבו הוא נתפס ע"י בני משפחתו. כמה קשה אז להיחשף באמת, להראות חולשה ולהודות בכך שאתה לא בדיוק מה שחושבים שאתה.

 

איה (טלי שרון), הצ'לנית המצליחה, חוזרת מניו יורק ומסתירה מבני משפחתה שמסיבה לא ברורה היא לא מצליחה לנגן כבר כמה חודשים, רוני (נועה ברקאי) שנפרדת מבעלה, בקושי מצליחה להודות בכך בפני הוריה (ובפני עצמה). שתיהן בטוחות שהן מכירות את הילי (אדוה בולה), האחות הצעירה, אך לה יש סוד משלה. כך הן נקלעות שוב לאותו הבית עם אמא ואבא - מצד אחד, האנשים שהכי קרובים אליך שאתה הכי אוהב, ומצד שני, הם לא מספרים זה לזה את הדברים הכי בסיסיים.

 

ופתאום מבלי שהתכוונו השם "מגדלים באוויר" שניתן לסדרה חצי בצחוק, בכלל בגלל סיפור שלא קיים בה כרגע (ראובן היה קבלן בניינים), נורא התאים. כי זה מה שהם עושים כולם, בונים "מגדלים באוויר" ומחמיצים זה את זה בדרך.

 

תהליך הכתיבה

 

מאז שעלה לראשונה הרעיון לסדרה ועד היום חלפו שנים. התחלנו לכתוב אותה כשהיינו בגיל של הילי, האחות הקטנה, וסיימנו אותה בגיל של רוני, האחות הבכורה.  התבגרנו עם הדמויות שלנו וזה עזר לנו להבין אותן טוב יותר ואת המורכבות של החיים ומערכות היחסים.  

כשכותבים זה תמיד אישי. בהתחלה חשבנו שזה "אנדר-קונטרול" אצלנו, ואנחנו קובעות מה נכנס לסדרה ומה לא. היום ברור לנו שזה בלתי אפשרי. זה לא סיפור אוטוביוגרפי של אף אחת וזו לא המשפחה שלנו, אבל הכל בפנים. למרב (נחום) יש אח ואחות, למרב (שקד) יש אח. שתינו הבכורות, לשתינו הורים שחיים שנים רבות יחד באושר, לפחות לטענתנו. ובכל זאת, כל אחת והשריטה שלה.

 

אז נתנו לדמויות שלנו להתנסות ולחקור ולעשות דברים שאנחנו לא היינו מעיזות, אבל גם שמרנו עליהן ואהבנו אותן ללא תנאי. היה לנו צורך להזדהות איתם גם בטוב, אבל בעיקר ברע. דרך הדמויות שאלנו שאלות שרצינו לברר בעצמנו, ובעיקר ניסינו להבין איך מי שאנחנו היום קשור לבית שבו גדלנו ולהורים שלנו. איך המקום שלך במשפחה משפיע על סיפור חייך, על הבחירות, על המקום שלך בזוגיות ועל התפקידים שאתה ממלא בחיים, ועל הקושי לשנות את כל זה.

 
לאט לאט זה החל לקרות
 לאט לאט זה החל לקרות 
 צילום: יגאל עמר 
 

העבודה המשותפת

 

לכתוב בשתיים זה ממש לא קל. אנחנו מאד שונות אחת מהשנייה באופי, בהתנהגות, בחיינו הפרטיים. כל אחת עם הסגנון שלה, הפרשנות שלה והמטען שהיא סוחבת. ועם זאת בבסיס אנחנו דומות. הערכים שגדלנו עליהם הם אותם ערכים. תפיסת העולם שלנו, הטעם שלנו וגם הנושאים בהם רצינו לעסוק דומים. שתינו מאמינות גדולות במוסד המשפחה, מופרע ככל שיהיה, וגם כן - אנחנו מודות - רומנטיקניות ללא תקנה.

 

יש לנו את דרך העבודה המיוחדת שלנו שגיבשנו במהלך הדרך. היא לא תמיד קלה, אך מצאנו שזה מה שעובד לנו הכי טוב. אנחנו כותבות בנפרד רעיונות וסקיצות, ואז נפגשות וכותבות יחד. יש גם ויכוחים ואי הסכמות, אבל בעיקר המון דיאלוג מפרה. עצם הדיון והויכוח על כל רעיון העלה עוד נקודות מבט ושאלות שלא חשבנו עליהם, ובסופו של דבר הוסיף עומק. אולי דווקא השוני בינינו הוא שאיפשר לנו לכתוב יחד זמן כה רב, איזנו/השלמנו זו את זו. וגם לא היינו לבד.   

 

לא רק סדרת נשים

 

ניר (ברגמן)  היה מעורב בסדרה מההתחלה - קודם כל כעורך תסריט שהכיר והבין לא פחות מאיתנו את הדמויות. הוא שאל שאלות קשות ולא עשה לנו הנחות. לא היה ברור מאליו שהוא יביים את הסדרה (הוא היה עסוק בפרויקטים משלו). התחלנו לחפש במאי/ת לסדרה אבל מהר מאד הבנו שאנחנו בעצם מחפשות את ניר. אז הצענו לו לביים ולשמחתנו הוא הסכים. תהליך הפיכתו של ניר לבמאי היה כל כך טבעי וברור. הוא הפיח במשפחה שלנו חיים והוסיף את הטאצ' היחודי שלו לכל פרט בסדרה.

 

חמש דקות לאחר שקיבלנו טלפון מערוץ 10 שהסדרה עברה את השלב הראשון, התקשרנו לאסף אמיר שמיד לקח על עצמו לנווט את הספינה מתוך אמונה גדולה. אסף הפך גם הוא לשותף בתהליך הכתיבה - מתוך חיבור חזק לדמויות, בעיקר לדמויות הגבריות ולהורים, הוא עזר לנו לא פעם להבין את  יעל וראובן סובול מנקודת מבט אחרת, בוגרת יותר.

 

כשזה התחיל לקרות

 

אולי בגלל שהיינו שקועות עד צוואר בכתיבה עד לרגע האחרון (אמצע הקיץ, מירב (שקד) בחודש השמיני להריונה, מירב (נחום) בקושי מרשה לה לעשות הפסקות), לא עצרנו לחשוב ולעכל שזה באמת קורה. הפעם הראשונה שהבנו שזהו, זה קורה, זה כשראינו אודישנים. בעצה אחת עם ניר ולירון (לירון זוהר המלהקת) רצינו כמה שיותר פרצופים לא מוכרים כדי ליצור לסדרה עולם משלה, כדי שהשחקן יזוהה עם הדמות ולא להיפך. ובאמת יחסית יש בסדרה מעט שחקנים מוכרים.

 

למצוא פנים אמיתיות שיתאימו לדמות שהייתה לנו בראש הסתבר כלא פשוט, בודאי כשמדובר בשלוש אחיות  - כל שחקנית, מעבר להיותה מתאימה לדמות, צריכה גם להתאים למשפחה (מספיק שונה ועדיין דומה). ואכן, לקח לנו הרבה מאד זמן למצוא את שלושת האחיות, אבל כשראינו לבסוף את שלושתן ביחד הייתה ביניהן כימיה מרגשת שיצרה סוג של אינטימיות. גם על הסט זה היה מורגש וגם אחריו. עובדה, הן חברות עד היום. באודישן של אלון אולארצ'יק צפינו כולנו בשתיקה. איכות ההקלטה הייתה לא משהו, הסאונד גם לא, אבל לכולנו היו דמעות של התרגשות בעיניים. אלון מוכר פחות כשחקן ויותר כמוסיקאי, מה שנתן לדמות של ראובן (אב המשפחה, מהנדס כבישים שהיה בעברו מוסיקאי) ערך מוסף. במקור ראובן היה כנר ולבקשתו של אלון שמנגן בפסנתר מגיל 6 - שהפך לפסנתרן. לעירית גידרון (יעל, אשתו של ראובן) הגענו בסוף, שכבר קצת נואשנו. ניר הכיר אותה מסרט הסטודנטים שלו "סוסי ים" בו שיחקה לפני שנים רבות. אחרי אודישן משותף לה ולאלון ידענו שיש לנו משפחה. 

 

ככל שזה היה מרגש, עומס הכתיבה, הלחץ והאופי שלנו לא איפשר לנו להתענג על הרגעים האלה. למזלנו, על הצילומים בצימר לא ויתרנו (בפרק 4 הבנות יוצאות לחופש בצימר) ונסענו לשם (עם לפטופ כמובן). בין שכתוב סצנה אחת לשנייה עשינו הפסקה ויצאנו לראות את סצנת ארוחת הערב של שלושת הבנות שהצטלמה בחצר. זו הייתה סצנה לא פשוטה לכתיבה והיא שוכתבה מיליון פעמים. סצנה עצובה, אבל גם טיפה מצחיקה ופתאום לראות אותה מול העיניים, פתאום הדבר הזה קורם עור וגידים ויש לו חיים משלו.

 

ועכשיו כמו הורים גאים אבל מפוחדים אנחנו נאלצות לשחרר את משפחת סובול לדרכה. מקוות שתאהבו...

 

 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by